יש משהו מרגש במיוחד במחשבה על האמנות הראשונה. לפני גלריות, לפני שווקים, לפני ביקורת אמנות, בני אדם כבר ציירו, חרטו, גילפו, צבעו ורקדו. הם עשו זאת הרבה לפני שהייתה להם שפה מסודרת להסביר למה. וזה אולי אחד הרמזים העמוקים ביותר לכך שהיצירה איננה תוספת לחיים, אלא חלק מהמהות האנושית עצמה.
למה בכלל ליצור?
אם חושבים על האדם הקדמון, אפשר לדמיין מציאות של הישרדות, מאבק יומיומי, פחד, חיפוש מזון ומחסה. ובכל זאת, דווקא בתוך החיים האלה הופיע גם דחף ליצור סימנים, דמויות, צבעים וצורות. זה לא היה שימושי במובן המעשי הפשוט. זו הייתה פעולה אנושית מסוג אחר: ביטוי, זיכרון, זהות, קשר.
אולי עוד לפני שהאדם ידע "להסביר" את עצמו, הוא כבר הרגיש צורך להשאיר חותם.
האמנות כשפה שלפני המילים
יש רגשות שקשה לומר במילים גם היום. לכן לא מפתיע שאמנות הייתה שם עוד לפני השפה המדוברת כפי שאנו מכירים אותה. צבע, תנועה, קו, חזרתיות וסמל הם דרכים עתיקות לומר: אני כאן, זה מה שאני מרגיש, כך אני רואה את העולם.
במובן הזה, האמנות היא שפה קדומה מאוד. היא גשר בין הפנים לחוץ, בין האדם לעצמו, ובין האדם לאחרים.
אמנות כביטוי אישי וזהות
ככל שהאנושות התפתחה, היצירה לא נעלמה, אלא רק שינתה צורה. קווים על אבן, סימנים על קירות מערה, דמויות, קישוטים, כל אלה היו יותר מקישוט. הם היו דרך להבדיל, לסמן, לזכור, ולפעמים אולי גם לומר "אני".
הצורך הזה לא שייך רק לעבר. גם היום, כל יצירה שאנחנו יוצרים או בוחרים לחיות לצידה מספרת משהו עלינו. על הזיכרונות שלנו, על החיפוש, על התקווה, על האנרגיה שאנחנו רוצים להכניס לחיים.
לא כישרון, אלא צורך
אחד הדברים שאני שומעת שוב ושוב הוא המשפט "אני לא יצירתי" או "אני לא יודעת לצייר". אבל אולי השאלה היא בכלל לא אם אנחנו מספיק מוכשרים, אלא אם אנחנו נותנים לעצמנו מקום לבטא. הרי בילדות, כמעט כולנו יצרנו בלי פחד, בלי שיפוט ובלי מדידה. רק בהמשך למדנו להתרחק מזה.
אולי יצירה איננה מבחן של יכולת, אלא ביטוי של צורך אנושי עמוק: לפרוק, לספר, לרפא, לחבר.
אמנות כריפוי וחיבור
גם היום, כשאנחנו יוצרים או אפילו רק מתבוננים ביצירה שנוגעת בנו, משהו בתוכנו נפתח. אמנות יכולה להרגיע, לעורר, לשקף, לחבר לרגש, ולעיתים אפילו לעזור לנו להבין את עצמנו בלי צורך בהסבר מילולי מלא.
זו אחת הסיבות שהאמנות כל כך חזקה: היא לא תמיד נותנת תשובות, אבל היא מאפשרת מפגש אמיתי.
לסיכום
אמנות כביטוי לא התחילה במוזיאון, והיא לא שייכת רק לאמנים. היא חלק מהדרך האנושית להיות בעולם. ליצור, להשאיר סימן, לבטא רגש, לחפש משמעות, ולבנות קשר עם עצמנו ועם הסביבה.
ככל שאני חושבת על זה יותר, כך אני מרגישה שהאמנות איננה מותרות. היא צורך. היא שפה. היא זיכרון חי של מה שהופך אותנו לאנושיים.
